<h1>ארחות חיים הלכ' עבודה זרה סימן ט"ז</h1>
<h2>דף סה.</h2>
ואסור לקסום והקוסם שעשה מעשה לוקה שנאמר לא ימצא בך וגו' והשואל לקוסם מכין אותו מכת מרדות וארז"ל שלפי השעות שואלין ואומר כך יהיה על ידי שדים או על ידי השבעות.
וחובר חבר לוקה והוא המדבר דברים שאינן לשון עם ואין להם ענין אבל מעלה על דעתו בסכלותו שהדברים ההם מועילין לנחש או לעקרב שלא יזיק או על האש שלא תחיה ואוחז בידו מפתח או סלע וכיוצא בדברים אלו הכל אסור. והחובר אם עשה מעשה בדבור ואפילו הראה באצבע לוקה אבל בלא מעשה מכין אותו מכת מרדות. וכן האדם שלוחש עליו החבר והוא יושב בפניו ומראה לו שיש לו הנאה בכך מכין אותו מכת מרדות.
וכתב הר"י מקורביל ז"ל שבכלל חובר חבר זה המאסף בהמות או חיות למקום אחד. ולדרוש אל המתים ולשאול אוב וידעוני ולכשף אסור שאין להאמין בדברים אלו ואפילו נמצא בהן שהם דברי אמת כי הבל המה לא ידעו גם היטיב אין אתם. ועוד כתבו ז"ל הדורש אל המתים זה הלן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה לוקה. ובעל אוב זה המדבר משחיו. וידעוני זה המשים עצם ידוע בפיו.
<h2>דף סה:</h2>
ואסור לעונן והוא שמכוין מלאכתו לאותה העת שקבעו הוברי שמים הרי זה לוקה כדאמרינן פ' ארבע מיתות האומר שעה פלונית יפה לצאת. וכתב הר"י מקורביל וכן כששואלין ממנו [פרעון] אל יאמר שחרית הוא מוצאי שבת הוא ראש חדש הוא. ומה שנהגו להתחיל המסכת בר"ח הוא כדי להמתין [על] הבחורים הבאים מחוץ לעיר וגם לסימן טוב כדאמרינן אע"פ שאין נחש יש סימן. ובתוספתא מפרש לא תעוננו זה האוחז עינים [חייב] ופטור אמרינן התם דהא דהוי פטור (מדאוריתא) [ממיתה] אבל מלקות איכא למאן דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ולמאן דאמר אין לוקין עליו פטור מכלום. והרמב"ם ז"ל כתב שהאוחז את העינים לוקה מכת מרדות והוא בכלל מעונן.
אסור לנחש כמותן והוא אותן שאומרים פתי נפלה מפי מקלי מידי. איני הולך למקום פלוני או שועל עבר מימיני איני יוצא מביתי. וכן אלו ששומעין צפצוף העופות ואומרים יהי כך ולא יהיה כך. וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול שקרא ערבית או תרנגולת שקראה גברית וכיוצא בדברים אלו לוקה. וכן האומר אם יהיה זה אעשה זה בין לעשות בין להניח.
<h2>דף קא.</h2>
אבל מי שנשכו נחש או עקרב מותר ללחוש על הנשיכה ואפילו בשבת כדי לישב דעתו ולחזק לבו הואיל ומסוכן הוא התירו לו כדי שלא תטרף דעתו אע"פ שאין הדבר מועיל כלום. מי שלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכן הקורא על התינוק שלא יבעת או המניח ספר תורה או תפילין על התינוק כדי שישן הוא בכלל הכופרים בתורה שעושה דברי תורה רפואת גוף ואינן אלא רפואת נפש. אבל הבריא שקרא פסוקים או מזמורים כדי שתגין עליו זכות קריאתן הרי זה מותר.
